0

גששות

פתח לעולם של מודעות

מיומנות הגישוש היא מיומנות קדומה ביותר בעולמנו.

היא שימשה את האדם מאז שהיה עליו לדעת מי הוא בעל החיים שאולי יהפוך לציד שלו, 

לאן הציד שלו פנה מכאן, 

איך התנהג, 

מתי כדאי לתפוס אותו ומאיפה?

לאן הטורף שלו פנה מכאן כדי שידע האדם לפנות לכיוון השני. (פעם לא היינו "בעלי הבית" כשהסתובבנו בטבע, במקומות שונים בעולם המצב עדיין כך).

לאן הבן אדם שנעדר פנה, איך הרגיש כשצעד כאן.

ועוד ועוד...

בעצם, האדם היה גשש מאז שהיה אדם.



הגשש רואה את העולם בשלמותו, וכל יוצא דופן יקפוץ במהירות לעיניו. 

אדם המסתווה השואף להיעלם מעין הגשש, יהיה מחויב להתאים את עצמו בשלמות לכל אחד מהפרטים הכי קטנים שבטבע, כל פרט הכי קטן עבור אדם ממוצע, הינו בעל משמעות גדולה מאד עבור הגשש.

גששות היא עניין הרבה יותר רחב מ"הגדרת" עקבה של מין מסוים. 

מה זו עקבה בכלל? האם רק טביעת רגל של פרט על הקרקע? 

או שמא כל מפגש בין חומר לחומר עם רוח ביניהם?

כל דבר שישאיר טביעה בטבע = עקבה.


כל עקבה כזאת מחברת אותנו בזמן ובמקום לבעל החיים/ בן אדם שיצר אותה.

האגדה מספרת שגשש אפאצ'י מיומן ידע לתת כ5000 עובדות על כל עקבה.

תמיד דמיינתי את אותם גששי על שגדלנו על סיפוריהם, כאנשים בעלי שקט נפשי גבוה, ריכוז אדיר, חוכמה אין סופית ועוד המון תכונות על.

בנמיביה, זכיתי לגשש עם בושמנים - ציידים לקטים הנחשבים למומחים עולמיים בתחום הגששות.

ראיתי איך הם נכנסים במחשבתם לתוך המחשבה של אותו בעל חיים אחריו הם עוקבים, ולאחר כשעה של גישוש, להגיע עד אליו!

כששאלנו את אותם בושמנים, מה גשש צריך להיות כדי להיות גשש טוב?

תשובתם הייתה: "כדי להיות גשש טוב אתה צריך להיות רעב!"

הם מגששים מתוך צורך להביא מזון הביתה.

כאן, בישראל, המצב הוא שונה.

בעיניי כדי להיות גשש/ית טוב/ה, יש צורך בעיקר בשתי תכונות:

- סקרנות

- סבלנות

טיפ טוב הוא לשאול כמה שיותר שאלות, הן הרבה יותר חשובות מהתשובות.


תמונה לדוגמה, אפשר להגיע לכאן, לראות עקבה של גירית ולהגדיר "גירית". אבל בעצם, יש כאן עוד כל כך הרבה.

הסוואה

מה שרואים מכאן לא רואים משם!

לראות ולא להראות,

לשהות בטבע מבלי לבלוט.

להיות חשוף לגמרי, אך להשתלב ולהיטמע בטבע בהרמוניה שמצמצת את מעגל ההפרעה - הסוואה.

הסוואה (לא מסתור!) היא מיומנות חשובה ורחבה הצופנת בחוכמתה המון תחומים שונים, כולם מחייבים חיבור עמוק לטבע.

כשאפקח את עיניי לראות את תנועת הטבע, אוכל להשתלב לתוך אותה התנועה מבלי להיות יוצא דופן.

כשאפתח את אפי להריח את הסביבה, אוכל לבשם את עצמי בצמחי המקום, בשמים טבעיים! (בחינם!) ולמנוע תשומת לב מיותרת.

כשאפתח את אוזניי להקשיב למנגינת הטבע, אוכל באמת להנות מהתזמורת הרחבה והמוכשרת סביבי.

כשארחיב את המודעות הסביבתית שלי, אהיה מודע לכל פרט בטבע ואוכל להפוך לחלק מהטבע בעצמי.

כשאהיה חלק מהטבע, אוכל לראות את הטבע באמת.

בעלי החיים יעברו לידי ולא יברחו ממני.

אני בסך הכול חלק מעץ/אבן/שיח... שבסביבה.

הציפורים ישירו בנחת, ואם ישמיעו אזהרות ואזעקות אוכל לחשוד בגורם אחר שיסכן אותן ותיכף אזכה לראותו.

"רק מי שמעגל ההקשבה שלו, רחב ממעגל ההפרעה שלו, זוכה לראות את הטבע באמת"

טום בראון. 

הסוואה בהפתעה

התגנבות

תוכן יתווסף בקרוב.






שפת הציפורים

פתח לשפת הטבע

ציפור קטנה לחשה לי ש...

יש כאן ינשוף! 

שם יש נחש! 

איפה שהוא באזור שלנו יש נץ.. הנה הוא!

שם, מאחורי השיחים יש חתול שמנסה להתגנב ולצוד ציפור!

עוד רגע יגיע מהכיוון ההוא בן אדם לחוץ!

ציפור אחרת גם שרה לי שהכל בסדר, אין סכנה באזור, אפשר להירגע וליהנות משירת הציפורים.

לטבע שפה משלו, מלאה במסרים ברורים יותר או ברורים פחות.

הציפורים הן מורות מדהימות שפותחות לנו פתח להיכנס לעולם הטבעי,

להיכנס בחזרה לעצמנו.

הן נמצאות בכל מקום, גם כשאנחנו בסגר, ציפור חופשיה יכולה להגיע אלינו ולצייץ לנו שהכול בסדר!

הן נמצאות בכל מקום, ומאד חשוב להן להשמיע את קולן! לפעמים, חייהן תלויות בכך,

פעם, גם חיינו היו תלויים במסרים שהציפורים מצייצות.. 

פעם היינו תלויים בציפור שתזהיר אותנו מפני האריה שמתקרב, היינו נכנסים למצב פיזי בגוף של הישרדות (fight, flight, freeze) ומגיבים לסיטואציה בהתאם.

פעם, היינו נרגעים כשהיינו שומעים את הציפור שרה, כי הצליל הזה מרמז לנו שאין סכנה,

שהכול בסדר ובזמן שגרה.

זוהי שפה מוכרת, מדובר עליה מימי שלמה המלך, יואל משה סלומון, בוב מארלי ועוד... אבל יותר מפעם, ישנן אוכלוסיות אנושיות בעולם כיום, שעוד חיות בקרבה לטבע, כחלק מהטבע, ולכן אותן אוכלוסיות עוד תלויות בשפה זו וכך מכירות את השפה הזו כחלק מהשפה הכללית שלהם בעולם – שפת הטבע.

האמת.. שגם היום, ציפור ששרה מרגיעה אותנו, כמו התנייה קדמונית שעוד קיימת בנו.

כולנו מכירים את השפה הזו, פשוט חלקנו לא דיברנו בה זמן מה אז היא קצת התנוונה.. 

זוהי הזמנה לפתח את השריר הזה מחדש. 


בדומה לטיול אל ארץ זרה, בה השפה לא מוכרת.

לא נבין כל מילה, אבל נוכל להבדיל בין שיחה רגועה ונעימה בין זוג אוהבים, 

לבין צרחותיה המלחיצות של אישה שרצה בהיסטריה ברחוב וקוראת לעזרה. 

לא נבין כל מילה, אבל נרגיש את ההבדל בין השיחות.

בדומה לאותה הבחנה בהבדלי הרגש בין השיחות האנושיות, נוכל להתחיל לנסות ולהבדיל בין הציוצים השונים, הקריאות, התנועות והשירה של הציפורים.

שפת הציפורים היא יותר מכל, שפה רגשית. מרגישים אותה, כך מבינים אותה.

ולא, לא צריך להתרחק לארץ רחוקה, גם לא לנסוע לטיול רחוק. קבלו קטע:

הציפורים נמצאות לידנו כל הזמן! בכל מקום! לא מפסיקות לספר לנו מה מתרחש סביבנו!

פתחו את האוזניים! פקחו את העיניים!


מסתתרת כאן הזמנה לפתוח פתח קטן לעולמם הענק של שפת הציפורים, להקשיב להתבונן, ואולי הציפורים יספרו לנו על כל מה שקורה מסביב לנו, למרחק רב.

כשנחזק את הקשרים שלנו עם היצורים המעופפים הנפלאים האלו שנמצאים בכל מקום, 

נשים לב שדרכן יתחזק הקשר שלנו עם הטבע ככלל,

יזדמנו לנו עוד מפגשי טבע מרגשים עם עוד חיות בר מופלאות,

כנראה שתשומת הלב שלנו על עצמנו תגדל ונשים לב יותר למסרים שאנחנו מעבירים דרך שפת הגוף – התדר הרגשי שלנו, יותר מאשר המילים אשר יוצאות לנו מהפה,

כך נחזק את הקשר שלנו עם עצמנו, עם העולם, דרך הקשר עם הציפורים.

אם נשים לב להפרעה שאנחנו יוצרים כלפי חוץ, בהתבוננות כלפי פנים, 

נצמצם את ההפרעה ונגדיל את ההקשבה, נשים לב לציפורים ולסביבה-

נקבל פרס מהציפורים! הפרס הוא שהצלחנו להיות חלק הרמוני מהטבע,

שאנחנו לא מהווים סכנה עבורן. הכול בסדר!


"שלוש ציפורים קטנות, על החלון, ששרות שירים מתוקים,

מלודיות טהורות ואמיתיות,

הן אמרו- זה המסר שלנו אליכם:

אל תדאגו, משום דבר, כי כל דבר קטן, יהיה בסדר!"

בוב מארלי

אחת הדרכים לומר "חתול" בשפת הציפורים

אחת הדרכים לומר "ינשוף" בשפת הציפורים

אחת הדרכים לומר "נחש" בשפת הציפורים

מה זה "שתיקה רועמת" בשפת הציפורים?

שיעור בהורות טובה דרך שפת הציפורים

שיעור בזוגיות טובה דרך שפת הציפורים

ליקוט מן הטבע

צלחת מזון טבעית, מקומית ועונתית

כמה זמן עבר מהרגע שבו החסה (לדוגמה) שקניתם/ן בסופר, נכנסה לגוף, מאז שנקטפה מהאדמה?

כמה מכם/ן אוכלים עגבניות (לדוגמה) כל השנה, ולא רק בקיץ? 

האם שמתם/ן לב להבדל בין אוכל לבין מזון? 

כשאנחנו מלקטים בטבע, אנחנו מכניסים לגוף מזון - מזין - זמין,

ולא רק אוכל שימלא את קיבתנו וימנע מאתנו את תחושת הרעב המפחידה, ולא בהכרח יזין את גופנו במה שהוא מבקש כדי להיות חיוני.

הטבע הוא מושלם! ויודע לספק לנו את המזון הנחוץ לנו בעונה קרה, בעונה חמה ובעונות מעבר/

כל זאת גם בגיוון הנכון למקום בו אנו נמצאים (הר,עמק, מדבר...)

לכל עונה יש את קסם הליקוט שלה, ואת המזון הנחוץ לגופנו באותה עונה, ובאותו המקום.

אם רק נתחבר להיות בתוך הזמן, בתוך הטבע, ולא רק להביט בו מבחוץ, כשנביט בשעון שיסמן לנו שהגיע הזמן לאכול את הפיקניק המשומר שהכנו מבעוד מועד.

כל פרי, כל ירק וכל שורש שאנחנו אוכלים, הזין את עצמו במינירלים שמספקת לו האדמה.

הזין את עצמו באנרגיה עד שנקטף, מאז שנקטף החל לאט לאט למות, ולאבד מחיוניותו.

אני לא יודע כמה זמן עבר מהרגע שבו החסה (לדוגמה) שקניתם/ן בסופר, נכנסה לגוף,מאז שנקטפה מהאדמה והחלה למות,

אבל אני יודע בדיוק כמה זמן עבר מהשנייה שקטפתי את שליקטתי עד לרגע בו הוא נכנס להזין את גופי. 

שימי רף בספרו "ליקוט צמחים בארץ ישראל" (מומלץ!).

מתאר סיטואציה בה צייד לקט מגיע אלינו, לביתנו המערבי, כשאנחנו בדיוק יוצאים לעבודה למספר שעות, ומאפשרים לו להתפנק על המקרר שופע המזון.

כנראה, כשנחזור, אותו צייד לקט יישאר רעב והמקרר סגור... הוא פשוט לא יודע שעליו לפתוח את המקרר, וגם אם בטעות נפתח, הוא לא מכיר את המגירות המכילות מזון/אוכל.

כמו אותו צייד לקט אצלנו במטבח, כך גם אנחנו לרוב נמצאים בטבע - 

מסביבנו שפע של מזון, אך אנחנו לא יודעים איך לפתוח את המגירות.

מי בעניין להצטרף ולפתוח עוד מגירות?

רק בקשה קטנה, "יש לעולם את כל מה שהאדם רוצה, אבל לא את כל מה שהאדם צריך"

אלברט איינשטיין.

אז כשתצאו ללקט בשטח, תלקטו רק את הכמות שאתם צריכים, ולא תמנעו מאותו צמח להמשיך ולחיות ולספק לעולם את שהעולם מבקש.


למה לכם? 

קודם כל כי זה מוסרי, ואם תקטפו כמות גדולה מדי, תשקפו את תרבות הצריכה הבזבזנית שתגרום לנזק וכנראה תהרוג את אותו פרט אותו ליקטתם.

שנית, אם לא תאכלו כמות גדולה מזו שגופכם יכול לעכל, תראו שלא תזדקקו לכוס קפה בסוף הארוחה,

הארוחה תזין אתכם באנרגיה הדרושה לכם.


"מי ייתן, והמזון שנכניס לגוף, ייתן לנו כוח לעשות מעשים טובים". 

מיץ עשב חיטה עם גדילן, חומעה וחרדל

סיתות באבני צור

תחילת הטכנולוגיה

צור, כשמו כן הוא. מיכה חנונה, מייסד ארגון "בני אדמה" ומורי הגדול לעולם המיומנויות הקדומות ועוד הרבה מעבר, אמר פעם שצור, כשמו כן הוא.

צור – צור כלי, צור אש? צור! כפקודה! כמו שמו של התינוק, תינוק! אתה צריך לינוק! 

אתה, האדם, צריך ליצור.

האדם, יצור לא משהו סך הכול.

לא עף, לא רץ מהר, לא חזק מדי, אין לו ציפורניים ושיניים חדות מדי... 

כל כך הרבה בעלי חיים מעליו בשרשרת המזון..

פלא ששרדנו את ההיסטוריה לא?

לפני כ2 מיליון שנים בערך, הומו הביליס (האדם המיומן) התחיל את הטכנולוגיה בעולם כשתפס שתי אבנים, בחן את תכונותיהן השונות,

ניסה כמה וכמה וכמה (וכנראה עוד כמה הרבה כמה) פעמים... 

עד שבהקשה אחת מדויקת הוא הצליח להוציא להב חד שישמש לו הגנה - סכין.

האדם החל לטפס מעלה בשרשרת המזון והסתובב בעולם ביותר ויותר ביטחון, כשלמד להכין לעצמו עוד ועוד כלים ששימשו אותו להגנה, לצייד, לחפירה, לעיבוד עורות ועוד ועוד.

מהלהב הראשון לפני כ2 מיליון שנים עם הומו הביליס,

דרך אבני היד ומהפכת האש עם הומו ארקטוס,

ועד לטלפונים החכמים שמקשרים היום (או מרחיקים?) בין המון הומו ספיינס בני זמננו.

הטכנולוגיה לא עוצרת עם השנים.

צור היא האבן העיקרית איתה הכי נוח באזורנו לסתת כלים.

קלה, דחוסה, סלע משקע ימי שניתן למצוא ברוב חלקי הארץ (פעם היה פה ים(

ברגע שנשברת היא במצב החד ביותר שלה, וכן הסטרילי ביותר, מי יכול/ה לחשוב על שימוש רפואי מתאים?

בדומה לגילוף, כשהכלי מוחבא בתוך השלם.

בתוך אבן צור גולמית מסתתרות המון הפתעות,

המון אפשרויות שונות וכל מכה תשפיע על המכה הבאה.

ממחשבה על כלי ההקשה המתאים, לזווית הנכונה להקיש על האבן, וחישוב כמה מכות קדימה על מנת להוציא את הכלי המתאים מתוך השלם.

ריכוז, מחשבה קדימה, והשלמה עם העובדה שהמון כלים עומדים לההרס עד שנגיע לכלי הרצוי במיומנויות נרכשת. 

הדלקת אש ללא אמצעים

כמעט כל דבר בחיי היום יום, קשור לאש בדרך זו או אחרת.

קשה להעריך את המהפכה העצומה הזו כשהיא מגיעה בכזו קלות עם לחיצת כפתור על מצת שהוכן מבעוד מועד במפעל רחוק.

קשה להבין את שהאש מסמלת לנו בין השורות בלהבתה.

מה שבא בקלות בקלות ייעלם.

ועם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה (ספיידרמן).

אש היא כמו כוח על, ואם פשוט ניוולד איתו, מן הסתם שלא נעריך אותו באותו המידה שאכן השקענו והרווחנו אותו. את הפוטנציאל לטוב וגם לרע של אותו כוח על.

בשיטות קדומות, ללא מצית, ללא גפרורים, ללא שום דבר מודרני, גם לא פלדה ואבן צור.

דרוש ידע, דרושה סבלנות, התמדה, למידה מכישלונות שרק לאחריהם תבוא באמת ההצלחה.

נגדיל את הביטחון העצמי שלנו, שכן הרווחנו ביושר את כוח העל המהפנט הזה, נשב ונביט ברוגע במדורה.

"הרוגע מהמבט במדורה, אולי זה רגש קדמוני שטבוע בנו.

בפעם הראשונה שהאדם השתלט על האש, השתנו כללי המשחק באנושות.

הביטחון העצמי של האדם קפץ- מהישרדות, לשגשוג.

לראשונה הרגיש שהאריה לא יתקרב לטרוף אותו, שקור הלילה לא ינצח אותו, שהחשכה לא תגביל אותו, שמזונו יהיה טעים ויתעכל בצורה טובה. לראשונה הרגיש כי הכול בסדר, אין סכנה. אפשר להוריד את הדריכות, להישען אחורה, לפתח שיחה, אמיתית ועמוקה, להתפתח ולצמוח.

אבל באותה מידה, לאש גם כוח הרסני. היא גם כוח של מלחמות, שריפות חסרות שליטה, מוות, זוהי אש חסרת תקנה..

פוטנציאל אדיר לאש, לטוב, אבל גם לרע.
האש שבחוץ, היא רק תזכורת לאש הפנימית."

מתוך הספר – "אש פנימית"

שזירה מן הצומח

לפי תפיסת עולמם של בני הסאן (בושמנים, אוכלוסיית ציידים לקטים שזכיתי לפגוש בנמיביה).

בפעם הראשונה שאתה פוגש ציפור, נמתח בינך לבינה חוט דק.

למחרת, אם תזהה אותה והיא אותך, יצטרף חוט נוסף, 

בכל פעם שתפגשו ותזהו זה את זו, יתווספו עוד חוטים ביניכם.

וכך, לאט לאט, תתחילו להכיר זה את זו, היא תשים לב מתי אתה כועס ותסמן לך על כך,

אתה תזהה מתי היא חוששת, וממה בדיוק, ואם תוכל לעזור לה לשרוד כשתרחיק את החתול המתגנב אל הקן שלה, תהיו שותפים לחוויה, ייוצר ביניכם קשר.

וכך, בכל יום, תמשיכו להוסיף חוטים ולשזור קשרים ביניכם, בינך ובין הציפור.

בתפיסת עולמם של בני הסאן, אין הבדל בין שום יצור חי.

לא בין שום ציפור, לשום בעל חיים, בן אדם, עצים, צמחיו וכו'... כולם ישויות חיות תחת הרוח הגדולה וכולם שווי ערך.

מה שבני הסאן שואפים לעשות בעולם, הוא ליצור כמה שיותר קשרים משמעותיים עם כמה שיותר ישויות חיות, בכך לחזק את החיבור שלנו בעולם.

מלאכת השזירה היא מלאכה מרגיעה, די פשוטה, עם הרבה רקע מאחוריה.

מלבד העובדה שמלאכה זו ממש מאזנת בין מוח ימין למוח שמאל, מלבד העובדה שבשיטה זו יצרו בתקופה העות'ומאנית חבלים מספיק חזקים עבור קשירת ספינות,

עבורי, זוהי פשוט תזכורת עבור הרצון שלי להעמיק כמה שיותר קשרים משמעותיים עם העולם.

רוצים לקרוא על ההרצאות שלי?

לחצו כאן

גילוף בעץ

יצירה מחלום למציאות

בין חלום לבין מציאות יש מרחק.

לפעמים גדול, לפעמים קטן,

לפעמים תלוש ובלתי אפשרי, 

לפעמים מחובר וישים.

לא תמיד יודעים מה המרחק, ומה האופי שלו, 

אבל המרחק קיים.

לכל אחד גם מרחק שונה ודרך שונה.

לאחד, נגיד לילד, יהיה זה מרחק קטן ומחובר לגמרי. 

הוא רואה חלום בדמיונו שלגמרי יכול להיות מציאותי. 

לאותו ילד, יש מבוגר שדואג לו,

המבוגר חווה כמה חלומות שלא התגשמו בחייו והדבר פגע בו. 

כשאותו מבוגר יביט בחלומו של הילד,

יראה את המרחק גדול מדי מכדי לממש אותו למציאות.

המבוגר רואה דברים שהילד לא רואה.

גם הילד, שעוד לא נכווה, 

וחולם ללא חשש מפגיעה להתאכזב,

רואה דברים שהמבוגר לא רואה. 

כשהמבוגר יביט בענף העץ, הוא יראה ענף של עץ.

אולי יזהה כי זה עץ תות.

כשהילד יביט בענף של העץ, 

הוא יראה ענף של עץ, ועוד המון דברים שהענף מסתיר בתוכו.

לדוגמה, כף

מחלום למציאות!

"צייר לי כבשה"

=

"גלף לי כף" 

קדרות קדומה

"העלה חרס בידו" כלומר, לא הצליח במאמציו. 

מה הם מאמציו של יוצר החרס- הקדר? ומהם מאמציו של החרס? ומה זה אומר לא הצליח?

קדרות קדומה.


הקדר צריך להבין קודם כל איפה למצוא את החומרים השונים בכדי ליצור חומר (חימר).

איפה ימצא את החרסית (מינרל חרסית הסופח מים, וגודל גרגיר קטן מ0.004 מ"מ) שתהווה מעין "דבק" כחומר מלכד. במגע עם מים, החרסית תתנפח, אך כשתייבש, תחזור לגודל מקורי ויופיע סדקים בהתאם.

על כן יש על הקדר גם למצוא "חסם" לסדקים. חול מהווה חסם נהדר. אינו מלכד, אך כן חומר חזק שכמו ייכנס במקום הסדקים וישמור על הכלי שלם גם לאחר שיתייבש.

על הקדר להבין איך לסנן את שאר החומרים שיהיו על האדמה מלבד חרסית, אם בעזרת מים, או בעזרת מסננת בשיטות שונות.

על הקדר להבין מה היחס בין החרסית (חומר מלכד) לבין החול (חסם) שעליו לערבב יחד עם איזו כמות של מים בכדי לייצר חומר (חימר) עמיד שיהיה מספיק גמיש ומספיק חזק.

על הקדר ללוש את החומר מספיק זמן ובצרוה איכותית בכדי להוציא את כל בועות האוויר ממנו.

על הקדר להבין איך וכמה זמן יש לתת לכלי להתייבש, ואיך לאט לאט לחמם אותו עד למגע עם אש גדולה שאחרי מספיק זמן שהכלי גם יתקרר, הוא יהפוך לכלי חרס שלם, שלא נשבר בתהליך.

החרס? 

החרס צריך להיות מספיק עמיד וחזק בכדי לשרוד אנרגיה עצומה בדמות שריפה גדולה,

אנרגיה עם פוטנציאל אדיר, ליצירה או לחורבן.


ברגע שהכלי ייכנס למדורה, הוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה לפני כן, לא עוד חול וחרסית.

שלם או שבור.

אם לא הגיע מוכן אל החוויה האדירה, הוא יישבר בתהליך ויצא מהמדורה ככלי שבור (שבעתיד יהיה ניתן להשתמש בחלקיו בשבורים מפוררים לאבקה, גם כן כחסם לחרסית הבאה).

אך מהחוויה הזו ספציפית, יצא שבור.

אם התכונן מספיק וצבר עמידות אל מול האנרגיה האדירה הזו, הוא יצא מהחוויה הזו ככלי חדש, חסין לאש, מחזיק למים, כלי חרס.

בתהליך הזה, משתמשים באדמה,

מערבבים מים,

מכניסים המון רוח, אם פיזית לייבוש הכלי ואם מנטאלית להבנת התהליך העמוק,

עומדים במבחן מול האש, הכוח האדיר ששינה את האנושות, במלוא עוצמתה עד לכדי שינוי מצב כימי של הכלי.


רק אחרי כל אלו באמת נדע, האם העלינו חרס בידינו?

משחק החיים

מתי בפעם האחרונה שיחקת?

אם לקח לך יותר מעשר שניות לענות, 

ממליץ לך לקפוץ רגע על רגל אחת, לנענע את הראש ואת הידיים, להיכנס למצב שטות, ולקרוא.

אי שם בשנת 2016, בנחל צאלים תחתון, נפגשתי עם להקת זאבים.

טיילתי עם חברים מחוגי הסיירות, ואלעד, אחד מחבריי הגיע עם הכלב שלו, לברדור מקסים העונה לשם בוז', עליו השלום... 

(אבל לא עקב הסיפור הבא)

הזאבים היו בשלהם וחיפשו שאריות מזון אצל בני אדם, כמעט כמו לפני כ12,000 שנים.

שניים מהם ישבו באצילות זאבית והביטו למרחב,

בוז' לא היה מבסוט על המצב והחל לנבוח עליהם נמרצות, פרוותו הסתמרה לצורת מואיקן, הוא קשקש בלחץ בזנבו והתקרב אליהם באנרגייה מאיימת.

אלעד, בעליו, קרא לעברו:

בוז'.. עזובתך הם שניים.. בוא בוא יגנוב"

אבל בוז' המסור חדור מטרה היה.

הזאבים לא זזו, ישבו בנחת ושידרו אנרגיה של:

"אם ת'ה גבר, בוא!"

אז הוא בא... עד שהתקרב וראה כי הם גבוהים ממנו בראש, בריאים וחזקים ממנו, ובין רגע יכולים לקרוע אותו לגזרים.

נקודה זו הייתה נקודת האל חזור, שכן אם היה מסתובב, הם היו מתנפלים עליו ברגע.

בוז' היה כלב חכם, והדבר הבא שהתרחש הותיר בי חותם לכל חיי.

בוז' עבר למצב כנוע, הפסיק לנבוח, פרוותו חזרה למצב רגיל, ראשו הושפל מטה, זנבו המשיך לקשקש אך בין רגליו, והוא התקרב לאט לאט, כמו מבקש בכל צעד רשות משני הזאבים.

והם העניקו רשות.

אז בוז' התקרב לאחד הזאבים והריח לו את אחוריו,

לאחר זאת עשה את אותו הדבר לזאב השני,

בה בעת הזאב הראשון הריח לבוז' את אחוריו,

בוז' קפץ אחורה בחיוך וקד קידה מזמינה בחיוך חי,

הזאבים נענו להזמנה כשקדו קידה סמלית האומרת:

"יאללה!"

וכך, אל מול עיני אלעד, עיניי, וחברנו מחוגי הסיירות,

בוז' שיחק עם שני הזאבים למשך שתי דקות שלא אשכח לעולם.

הם קפצו זה על זה, קשקשו בזנב, והעניקו לנו מבט חטוף למסע אחורה בזמן.

לאחר שתי הדקות, הזאבים פנו אל עבר הזריחה לחפש עוד מקורות מזון, ובוז' השמח והמשמח הגיע לארוחה שהרוויח ביושר מאלעד.

ד"ר סטיוארט בראון, מסביר בספרו "play", מדוע המשחק הוא חיוני לחיינו ממש כמו מזון בריא,

שינה איכותית, פעילות ספורטיבית ועוד...

אם עניתם/ן כבר על השאלה בתחילת הפוסט,

נסו להיזכר איך הרגשתם/ן בזמן המשחק.

משהו בנו מתעורר בזמן משחק והופך אותנו ליותר חיים.

משחק אישי, עם חפצים, עם עצמכם או הדמיון (סיפור הוא גם סוג של משחק).

משחק קבוצתי מחבר בין פרטים, 

פרטים אינדיבידואליים, הופכים לקבוצה אורגנית המרגישה בנוח בין כל פרטיה.

לא בכדי שבכל קבוצה שאני מדריך, לפני הכול אנחנו קודם כל משחקים.

אבל מה האינטרס?

לא תמיד צריך אינטרס... 

אוקי אז גור זאבים שישחק עם אחיו, יכול לפתח יכולות ציד גבוהות,

אבל גם אביו ואמו המנוסים משחקים בזמנם הפנוי.

והילד הבושמני שמחקה את אביו הצייד כשצד ג'ירפה שהכין מקש מקומי, משחק בלהיות צייד, והוא אכן יגדל להיות צייד איכותי,

אבל בשהותי המיוחדת עם אוכלוסיית הסאן בושמנים חוויתי סוגים שונים של משחקים,

חלקם מלמדים, מכשירים... וחלקם, פשוט מרחו לנו חיוך חי על הפנים והדליקו בעינינו להבה חיונית.

פעם, משחק היה נחלת הכלל,

איפשהו במהלך המהפכה התעשייתית, משחק הפך לנחלת הילדים... כי למבוגרים אין זמן לשחק, צריך לעבוד...

זמן...

צייד לקט משקיע בין שלוש לארבע שעות בעבודה (ציד ולקט), שאר היום מושקע למשחקים שונים עם המשפחה.

אבל גם הציד והלקט, נעשה באופן משחקי.

אני לא מבין גדול בהייטק, אבל לא בכדי שבמשרדי הייטק מוצלחים יש אלמנטים של משחק.

כן בכל אלו יש אינטרס, תפוקה ותועלת.

שחקו יותר, תפיקו יותר.

אבל אם לחפש אינטרס מהותי יותר, 

זה פשוט החיים.

החיים יפים יותר כשמשחקים.

כולנו, לא רק ילדים.

שני הזאבים יכלו לטרוף את בוז', וזה היה נכון הגיונית עבור הישרדותם.

אבל במקום זאת העדיפו לשחק איתו,

ולאחר מכן להיפרד כידידים כל כלבי לדרכו.

יש אנשים שחיים, ויש אנשים שפשוט קיימים.

אם אתם מרגישים קצת "קיימים" וחסרים בהרגשת "חיים" -

צאו ושחקו!

קפצו על רגל אחת ונענעו את הגוף,

שחקו מסירות עם חברים, עם חפצים ייחודיים,

ספרו סיפור מותח,

הקשיבו לסיפור מותח, וצללו פנימה,

התגנבו לבן/בת הזוג ותלו על חולצתם אטב כביסה,

כל מי שנתלה עליו אטב מבלי ששם לב, עושה כביסה בפעם הבאה,

שימו בתודעה שלכם/ן תודעה של בעל חיים שתבחרו, ותנהגו כמוהו במהלך העבודה, הסידורים, החיים... תראו אם מישהו שם לב שאתם משדרים אנרגיה שונה.

כל דבר בחיים יכול להיות משחק, או עם אלמנט משחקי.

וכל דבר כזה, פשוט יגרום לכם להרגיש יותר טוב.

לשחק זה החיים!

סיפור סיפורים

כל החיים של כולנו מלאים בסיפורים טובים, אם רק נעצור רגע ונעמיק בהם.

בתרבות שלנו, רובנו "מדווחים" על אירועים שעברנו ולא מספרים עליהם,

מדווחים באופן שבו כמעט קשה להבין שאנחנו חווינו את האירוע.

בסיפור, מי שמקשיב ומי שמספר, חווים את האירוע ממש עכשיו,

לובשים אותו עליהם וחיים אותו, ואת כל הרגשות והתובנות שהוא מביא.

סיפור במקום דיווח,

חיבור במקום ניתוח,

לפעמים רגוע, לפעמים מתוח,

לפעמים מצחיק, לפעמים קשוח.

אחת המיומנויות הראשונות והחשובות לאדם היא היכולת לספר סיפור.

לספר סיפור על מה שקרה היום, במקום לדווח בנקודות,

לחיות את שקרה, במקום להביט בו בעיניים זרות ורחוקות.

בסוף יום של לקט צייד, כשכל המשפחה מתאספת סביב המדורה, אבא מספר על הקודו שחמק ב15 ס"מ מהחץ שירה לעברו לאחר כשלוש שעות גישוש אחר אותו קודו.

הילד מבין כללים של גישוש ומדמיין את הקודו,

האמא תומכת באבא המתוסכל ומכילה את האובדן,

האבא חווה שוב את הסיטואציה ומעבד אותה בעיניו,

כולם מחוברים למה שקרה ותודעתם לא זזה מההוויה.

כל כך הרבה שניתן להרוויח דרך סיפור.

חיבור אנושי, העברת מידע, מסרים, גירוי הדמיון, חיזוק הזיכרון, חיזוק רמת קשב וריכוז, כיף! ועוד ועוד ועוד!

בניית בקתות ומחסות

בן אדם יכול "לשרוד" כמה שבועות בלי מזון, שכן יש לכולנו רזרבות שומן שיעזרו לנו להישאר בחיים זמן ממושך מאד בלי להכניס מזון נוסף.

ללא מאמץ ובשהייה בצל, בן אדם יכול "לשרוד" כמה ימים טובים בלי נוזלים.

בלילה קר, מתחת לאפס מעלות, אם לילה רטוב או לא, אך ללא מדורה, ללא מכסה, בן אדם לא ישרוד עד לבוקר.

אם ניקח השראה מבעלי החיים, ננסה לחשוב כמוהם, ננסה להיזכר שפעם, גם אנחנו היינו כמוהם.

חיינו בטבע, ללא בתים מבטון, גגות בנויים שהפרידו אותנו מהגשם שבחוץ, ועדיין, הגענו עד הלום.

אם נחשוב כמו בעל חיים בטבע ונרגיש שהגשם מתקרב, מאד מהר נמצא את הפיתרון כדי להעביר את הלילה יבשים.

אם אין מערה בשום מקום קרוב ואין לנו ברירה, ההגיון יעזור לנו להקים מחסה, טבעי, רק מחומרים מקומיים ולהישאר יבשים.

בתקופתי כמדריך בחוגי הסיירות, יצאנו לטיול ניווטים ברמות מנשה, ידעתי שיהיה גשם ורצינו להתעסק בעיקר בניווט, אז ביקשתי מהקבוצה להביא יריעות ניילון אישיות בגודל מתאים, כך שמספיק שנשקיע רגעים מעטים בכדי למתוח את הניילון מעלינו ונשאר יבשים למהלך הלילה.

אלא, שמתוך 12 נערים ונערות, רק שניים הביאו ניילונים, השאר שחכו, או רצו לאתגר את עצמם.

שהינו בחורשת אורנים, וכך, בעבודת צוות שנמשכה כשלוש שעות, בנינו שני מחסות קטנים ועוד אחד גדול, המחטים הדחוסים הפכו לחומר אטום שמונע מהגשם להיכנס והתעלות שחפרנו משני צידי המחסה ניתבו את זרמי המים מחוצה לנו.

בלילה בו ירדו כ-30 מ"מ גשם, נותרנו כולנו יבשים עד לבוקר.

חווית הניווט כמובן, הייתה משנית לחוויית המחסה.


לכל מקום הצורך שלו, אם זה מחסה שיהיה עמיד לגשם, לשלג, רק לקור,

בנמיביה, בנינו בקתה, לא אטומה לגשם, אך כן מדמה עץ כך שהפיל לא ירצה לרמוס, ובכניסתה מדורה שמנעה מהאריה להתקרב.

כל הענפים נתמכו זה בזה, חיזקו זה את זה וכך גם את הבקתה, את הבית, את השבט.

לא היה אף ענף ולא היה אף אדם, שסתם נשען על הבקתה מבחוץ והכביד עליה.

אם מישהו מרגיש חלש, הוא עדיין בתוך הבקתה, נתמך משני צדדיו וכשיאזור כוחות, יתמוך גם הוא בעצמו ובסובביו.


מחסה או בקתה, לפי אזור ותלוי חוויה, הכול בעבור חיזוק תחושת החיבור לבית הכי טבעי שלנו לאורך ההיסטוריה – הטבע. 

ברוכים הבאים הביתה!

קשתות

תוכן יתווסף בקרוב.






ניווט

ניווט, יכולת ההתמצאות בסביבה, דבר המשרה המון ביטחון בנפש האדם.

אם בניווט מודרני בשימוש מפה, מצפן, מד קורדינטות, סיפור דרך ועוד.

או ניווט טבעי, שבאים לנו לעזר גרמי שמיים, צמחים שונים ואופן צמיחתם, רמזים שבעלי החיים משאירים לנו, ועוד המון רמזים שהטבע מותיר לנו כדי לעודד את הסקרנות, את תפיסת המרחב בתודעה, ולמצוא את דרכנו.

תחילה זה כמו שפה חדשה, לומדים מילה פה, מילה שם.

אחרי כמה זמן אפשר להשלים משפט.

עוד קצת ואפשר לפתח שיחה,

ובשתי דרכי הניווט, אפשר ממש להגיע לרמה של כתיבה שירה. 

הניווט מחדד את יכולת המחשבה שלנו, אופן קבלת ההחלטות, היכולת להבין מה אני עושה כשאני טועה? אם להיכנס ללחץ? לכעוס על עצמי? או להבין שתמיד אפשר לחזור אחורה לפעם האחרונה שהרגשתי שאני בדרך הנכונה.

כשאנחנו סומכים על עצמנו, ולא על GPS שיגיד לנו איפה אנחנו ולאן עלינו להגיע, 

לנו יש שליטה על דרכינו, על חיינו, אנחנו שולטים, לא הטכנולוגיה.

הניווט מאפשר לנו להתבונן על דפוסים שונים שעולים,

הפקת מים וטיהור מים בשטח

תוכן יתווסף בקרוב.






יש לכם שאלות? רוצים ללמוד עוד?

צרו קשר
Share by: